שם משמואל
ביאור הדברים נראה דכל אחד פתח שער להשני והשני עלה בשער ההוא והעמיק עד שפתח שער להשלישי, וכן כולם, והיינו דהנה לשון מתנה היא דבר שאין לו שייכות להמקבל שאם הי' לו שייכות הי' שלו מאליו ולא הי' נצרך לקבלהו במתנה, וזה שחידש אברהם שנתן הברכות ליצחק בלשון יתן היינו שאף שלא יגיעו לו הברכות מצד הדין נמי יהיו הברכות בתורת מתנה, בא יצחק וחידש עוד יותר שלקבל בתורת מתנה באם איננו כלי לקבל בלתי אפשר שיתקיימו אצלו הברכות, הא למה זה דומה לכלי מנוקב שאפי' אתה נותן בו כל המשקין שבעולם לא ישאר בו כלום, ע"כ חתם בקריאה היינו שקרא את הנברך אליו והגביהו עד שיהא ראוי לקבל, וכבר אמרנו במק"א פירוש ויקרא בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא שקרא אותו לבוא הלום שהגביה אותו לקראת הקורא, בא יעקב וחידש עוד יותר שגם זה עוד איננו התכלית שאף שהוא ראוי לקבל בשעת הברכה עוד איננו מספיק, שאח"כ יכול להשתנות הדבר, וכמ"ש הרבי הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי ברכה באה מחמת שהי' לו לב נשבר, וכאשר באה הברכה יכול להשיג מעט התנשאות ואיננו עוד שפל בעיניו כמו בראשונה, ועי"ז מאביד את מה שנתנו לו, ע"כ אמר והשיגוך שישיגו אותך כמו שהיית מקודם בלב נשבר, וזה עצמו היתה עצת יעקב שסיים בוזאת כי ידוע שזאת היא מדת דוד המלך ע"ה שהי' שפל בעיני עצמו כמ"ש (ש"ב ו' כ"ב) ונקלותי עוד מזאת, ועי"ז הברכות האלו קיימין לעד כי דברי תורה נצחיים המה, כי מרע"ה נתן אותו הכח לישראל שאף בהשיגם כל הברכות וכל טובות שבעולם ישארו נדכאים ושפלים בעיני עצמם, כמ"ש כי אתם המעט מכל העמים, בשביל שאתם ממעטים עצמיכם, ובא דוד והוסיף לומר באשרי, והיינו כי ידוע שמדת אשרי היא בכתר כידוע בתקה"ז, והוא העלה את ישראל לרום המעלות למדריגת אין שכל המגיע שמה אי אפשר לי להשיג שום השתנות, וע"כ ישראל ישארו לעולם תמיד כאפס ואין בעיני עצמם נגד הקב"ה וזה עצמו הוא העיקר להברכות והבן:
ערבי נחל
וזה מאמר הקב"ה לאברהם רומז אל הנשמה כמ"ש בזהר הקדוש (זהר ח"א קל"ה.), וגם הפשוטו אל אברהם אבינו ע"ה אמר כך לך לך ר"ל שילך לעצמו היינו דרכי נשמתו שהוא עיקר האדם שתתפשט מג' אלה ותלך מהם, ויהיה כסדר הזה, תחלה תתפשט מארצך היינו מארציות של עצמך, ואח"כ ממולדתך היינו מלבוש שמצד האם, ואח"כ מבית אביך אל הארץ אשר אראך הוא ארץ החיים. וירצה, שג' ארציות אלה לא יהיו לו ויתפשט מהם אל הארציות, אשר אראך, ר"ל שאפילו הארציות יהיה דק מהדק וכענין שאמרו בזוהר (זהר ח"ג רל"ט:) דחבריא ניזונין ממזונא דאורייתא. וע"ז ארז"ל (ראש השנה ט"ז:) כאן אי אתה זוכה לבנים, ר"ל שלפי טבע ומזל של אברהם אבינו ע"ה היה שלא יוליד והוצרך שינוי טבע לשיוליד, לכן אמר לו כאן אי אתה זוכה לבנים, ר"ל כל זמן שאתה מלובש בהן או אפילו בא' מהלבושים אלו נקרא העבודה בטבע ואי אפשר שיומשך לך שינוי טבע. ועוד שאודיע טבעך בעולם, דקשה אטו איכפת ליה לאברהם אבינו שיהיה לו שם, ותו מאי טבעך. ועם האמור יובן, כי לעיל בפרשת בראשית בפסוק הראשון כתבנו ביאור דברי דוד המלך ע"ה (שמ"ב ו', כב) ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני כו', והעולה משם שהאדם אינו רשאי להראות כל מדריגתו בפני בני אדם ע"ש.
ישמח משה
זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ז ב') הדה"ד (תהלים לד יג-יד) מי האיש החפץ חיים וגו', ומעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות הסמוכות לציפורי, והוי מכריז מאן בעי למזבן סמא דחיה, מאן בעי למזבן סמא דחיה, אודיק עליה כולא עלמא, ור' ינאי הוי פשט בטרקלינא, וא"ל תא סליק לגבאי ואנא אזבין מנך, א"ל לאו את צריך ליה ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה והראה לו ספר תלים מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, מאי כתיב בתריה (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', אמר ר' ינאי אף שלמה היה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא הייתי יודע היכן הפשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים, לפיכך משה רבינו מזהיר את ישראל ואומר זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, עכ"ל המדרש, ועיין בעקדה ובכלי יקר. ואף אני אענה חלקי, דקשה חדא, למה שינה מלשון הפסוק מי האיש החפץ חיים, והוה ליה להכריז מאן בעי סמא דחיה, ולמה הכריז מאן בעי למזבן. ועוד לכתחילה מאי קסבר שלא רצה להראות לו, ולבסוף מאי קסבר שהראה לו. ומאי השיב ר' ינאי אף שלמה היה מכריז וכו'. ומאי אמר ר' ינאי אחר כך כל ימי הייתי קורא מקרא זה וכו', מאי חידש לו הרוכל הזה, ומאי סיים לפיכך היה משה רבינו מזהיר את ישראל וכו'. והנה נראה לפרש הפסוקים קודם שנבא לענינינו, דהלא קשה נצור לשונך מרע, הוא סתם דלא איתפרש מאי הוא הרע, ואחר כך הוא הפירוש ושפתיך מדבר מרמה, וקשה דהלא במפורש לבד די, אלא ודאי דיש בנצור לשונך מרע גם כן ענין אחר מה שאין במפורש. והנ"ל על פי מה שפירשתי בתהלים (בתפלה למשה קאפיטיל ל"ח, תהלים לח ח) כי כסלי מלאו נקלה וגו'. כי הרד"ק כתב דנקלה הוא לשון בזיון, ועיין מה שפירש ופירושו דוחק. אבל זה אמת כי הוא לשון בזיון, קלון משורש קל כמו ונקלותי עוד מזאת (שמואל ב' ו כב), וכמו פלוני הקלני, והבן. וידוע מה שפירש במסכת אבות (פ"א מי"ז) ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, על פי מה שאמרו (יומא כ"ג.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכתב מהרמ"ק בספר תומר דבורה שיאמר האדם מה לי לסבול יסורים הממרקין, או להתענות ולהסתגף ולהחליש כחו, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ובזה יכופר עוני, וכמ"ש במדרש כונן על הפסוק (איכה ג' ל') יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כלומר כי השותק למחרפיו וסובל, אין צריך להתענות, וזה שאמר לא מצאתי לגוף, (ר"ל עבור הגוף) טוב (שלא יחלש) יותר משתיקה, ועל פי מ"ש המהר"ם שי"ף על הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין (שבת פ"ח ע"ב), ר"ל ששומעין חרפתם של המחרפים שפוסלין במומן, ועם כל זה אינם משיבין, והבן. ונמצא לפי זה אם אין במחשבתו שום דבר בזיון על חבירו אינו כלום, אלא אם מחשבתו מלא על חבירו בדברי בזיון כהנה וכהנה ושותק, אזי לגוף טוב כמ"ש. וזה אמרו כי (ר"ל אם) אם כסלי מלאו נקלה בזיונות איך ומה לבזות את חברי, ואין, ר"ל שאף על פי כן אין כאן בזיון שאין אני מבזה אותו, אז הוא מתום בבשרי, והבן. ועל פי זה נראה לפרש (תהלים ל"ד) מי האיש החפץ חיים וגו', על פי מאמר רז"ל (חגיגה דף ה' ע"א) דהנך שני מאי עבדת ליה וכו', אוהב ימים לראות טוב כאמור שאינך צריך לסגף, לזה אמר נצור לשונך מרע, היינו ממי שהוא רע ויש מה לדבר בו, אף על פי כן ינצור לשונו, ואחר כך מפרש ממה ינצור, והבן. ונחזור לענינינו דהנה בספר חסידים (סי' ש"ע) הביא מעשה באחד שלא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, ומענה בפיו שהרי אמרו רז"ל (ברכות ח' ע"א) כל המשלים פרשיותיו וכו' מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכיון שאקוץ בחיי למה אשלים הפרשיות, ועיין שם מה שהשיב לו החכם כי דברי התורה לא ניתנו על תנאי, רק שעל כל פנים מחוייבים אנחנו לעשותם, והברכה וההבטחה אינו תנאי, רק שממילא בא, עיין שם. והנה על פי מ"ש בפרשת תזריע (בביאור התנחומא היה איוב רואה בני אדם), שאף שלא יבקש שכר העתיד, מכל מקום הוא מחויב לפרוע החוב שעליו כבר זה מבואר. והנה לפי זה קשה בקרא הנ"ל מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע, הרי משמע להדיא דבאם אינו חפץ בחיים, אין עליו תוכחה זו היפך מאמרינו והוא תמוה. ועוד קשה דמקודם אמר לכו בנים שמעו לי דרך כלל, ואחר כך אמר מי האיש, הכי ראוי לומר מי האיש וגו' ישמע לי, והוא דקדוק עצום. וכאן קשה יותר דאף מי שאינו קץ בחיים, מכל מקום הרגיל למשוך אחר ישיבת לצים ובתי כנסיות של עמי הארץ, הוא לו תענוג נפלא כמו שהוא להרגיל בדברים אלו, והמניעה ממנו הוא לו צער גדול, ולא ימנע חיי תענוג בשביל אריכת ימי הצער, כמו שהוא להשותים במזרקי יין ומבזבזים הונם, אף שיודעים בעצמם שסופם מר כי יענו, מכל מקום לא יניחו מה שנדמה להם לתענוג. אך הענין הוא יובן על פי משל ממי שמכריז מי רוצה יין טוב מאד ישן נושן שאין בנמצא דוגמתו, ומשמעו מי שרוצה לשתות, אז בודאי לא יאספו אליו רק מי שרוצה לשתות, אבל אם מכריז מי רוצה לקנות יין ישן נושן דבר שאין בנמצא דוגמתו, בודאי יאספו אליו אף אלו שאין רוצים לשתות, והשתיה לא נחשב בעיניהם לתכלית ותענוג כיון שהוא יקר הערך, יצמיח תכלית אחר דדבר יקר כזה יתכן להיות ריוח גדול, עד כאן המשל. ועוד משל אחר יותר דומה לנמשל, כי אבנים טובות יש להם סגולות מיוחדות כמבואר ברבינו בחיי על התורה, והנה זה שיש לו סגולה יותר נכבדת, הוא יותר יקר הערך, והנה אחד רוצה לקנות איזה אבן טוב ואינו יודע חשיבתו בעיני המון, והנה המוכר מראה לו שיש להאבן הטוב הזה סגולה נפלאה אף שאין לו צורך בסגולה ההוא, מכל מקום זה האות על חשיבתו של האבן הטוב. והנמשל כי המצות כולן ממקום קדוש יהלכו גבוה מעל גבוה, וכל העולם ומלואו לא יספיקו לשכר מצוה אחת, כי המצוה בעצמותה מאיר עד אין חקר וערך, והנה לכל מצוה יש סגולות מיוחדות נטפלות לעצמותה והם מדברים המשתמשים בזה, אבל בעצמותה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), והנה הסגולות הם לצדקה ומעשר העושר, ולכמה מצות החיים וכדומה כמו שמצינו בתורה נביאים כתובים ובדברי רז"ל, והנה יקרת המצות מצד עצמן לא שזפתו עין ונתיב לא ידעו עיט, ואלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה אף סגולתן נודע, ומהסגולה יודע כמה יקר ערך העצמות, והמצוה שיש בה סגולה היותר נכבדת, הוא אות על גודל יקר ערך העצמות, והנה כל אשר לאדם יתן בעד נפשו והוא הסגולה היותר נכבדת, ואף מי שקץ בחיים ואינו רוצה בסגולה ההוא, מכל מקום הוא אות על גודל המצוה, וכן מהעונש כי ידיעת הפכים בשוהו גם כן יש להעונש סגולה, ובזה העולם ליכא עונש רק סגולה, והנה על לשון הרע נגעים באים. והנה התוספות בשבת (דף נ"ה, ע"א, ד"ה אין) גבי הא דאמר ר' אסי אין מיתה בלא חטא, הוכיחו דנגעים חמור ממיתה.